<h1>ספר התרומות שער כ"א חלק ב'</h1>
<h2>דף מא.</h2>
ויש לנו לעיין היכא דטעין לוה שטר מחול הוא זה שמחלת לי החוב, אי אמרינן כיון דמחילה מילתא אחריתי היא ולא קא עייל בכלל נאמנות פרעון דכתב ליה, והשתא לא קא מכחיש ליה לשטר כלל, הילכך מהימן לוה ומשתבע ושקיל מלוה. דכי היכי דשטרא קאי לפרעון הכי נמי קאי למחילה. כדאשכחן [כתובות ק"ח ע"א, נדרים ל"ג ע"א] גביה פורע שטר חובו של חבירו דפטור הלוה משום דמצי טעין לוה אנא מפייסנא הוינא למלוה ומחיל לי. או דילמא כיון דקא בעי לבטולי לשטרא ומחילה מילתא דלא שכיחא, לא דמי לפרעון דקאי להכי, ולאו כל כמיניה דלוה לחיובי להאי לאשתבועי, ונוטל שכרו שלא בשבועה כלל. ועל זה מצאתי הרב בעל העטור שעשה מחילה כשאר כל הטענות. וזה תופס מה שכתב, ואי טעין דאית ביה רבית או שלא נטלתי עדין כל סך הממון, אי נמי שטר מחול הוא, לאו כל כמיניה לאשבועיה, ע"כ. ומפני שנסתפקתי בהכרעה זו שאלתי פי הרב ר' משה בר נחמן והשיב לי כי הסכמתו שהמאמין לחבירו בעד פרעון בלבד האמינו, אבל לומר לא מחלתי לא האמינו, הלכך אינו נאמן מדין הנאמנות הכתוב בשטר. אבל בטענה שאתה בא לפטרו משום דשטרא לאו למחילה קאי, ורצונך לפטרו אפילו בשאין שם נאמנות כלל, אינה טענה נכונה, שלא אמרו אלא בטוען בעקרי השטר לפסלו, כגון אמנה או רבית דלא ניתנו ליכתב, אבל כל דלא עקר שטרא, כגון מחילה ופרעון אי אמר אשתבע לי משבעינן ליה. ולא עוד אלא שהדעת נוטה לדברי תשובת רבינו אלפסי ז"ל שחייב שבועה למי שאומר לא נטלתי כל הממון. ואין דברי הרב ר' יוסף הלוי ז"ל מכריעין כל הצורך בזה. והנקדנין שכותבין והאמנתיו לומר לא נפרעתי ובכל עניני חוב זה, עדין יש לפקפק עליהם, ע"כ.
ומסתברא דאי טעין לוה בתר דפרעיה למלוה כך וכך פרעתיך שלא כדין מפני שאמנה היה השטר שפרעתיך, או כתבתי ללוה ולא לויתי, או רבית היה הכל או מקצתו, בכל אלו אם הודה לדבריו יחזיר לו, ואם כפר ישבע היסת ויפטר. כההיא דגרסינן בכתובות פרק הכותב [פ"ח ע"א] דאמרינן אי פקח הוא פרע ליה זימנא אחריתי ומייתי ליה לידי שבועה כו'. וכן פסק ה"ר משה ז"ל [מלוה פי"ד ה"ג] ושאר המורים ז"ל. ואיכא דקשיא להו איך מזקיקו לשבועה על טענת רבית, דכיון דאיסורא קא עבדי תרויהו, שהרי אחד הלוה ואחד המלוה עוברים בכל השמות, ואיהו קא טעין ומשים עצמו רשע, וקיימא לן [סנהדרין ט' ע"ב] אין אדם משים עצמו רשע, והלכך הוה ליה כההיא דבר בנתוס [סנהדרין כ"ה ע"א] דאמר לדידי אוזיף ברביתא וקבילו סהדותיה מפני שאין אדם משים עצמו רשע ופלגו דבוריה, והיינו דאידך אוזיף, ולא הימנוה דלדידיה אוזיף. והא לאו מילתא היא, שאין הדבר אמור אלא לענין עדות שאדם קרוב אצל עצמו, וכשם שאינו נאמן וכשר לפסול את קרובו לעדות כך אינו כשר לפסול עצמו לעדות, אבל גבי תביעות ודאי משביעו בכל דבר שאם יהיו לו עדים יתחייב לו ממון. ודמיא לההיא דתנן [כתובות מ"א ע"א] האומר פתיתי בתו של פלוני משלם בשת ופגם על פי עצמו ואין משלם קנס, וכן האומר גנבתי משלם את הקרן על פי עצמו, שאע"פ שאין אדם משים עצמו רשע, אמרינן כיון דאי אתו סהדי ומסהדי כדבוריה מיחייב, הכי נמי מיחייב בהודאתו, וכן כשתובע לאחר, כיון דאלו אתו סהדי ומסהדי כטענתיה מחייב נתבע ממון, הכי נמי מחייב בתביעתו ואע"ג דקא משוי עצמו רשע.
